שנת הוצאה: 2010
הוצאת ספרים: צפרא
עמודים:79
מסיבת כיתה
מאת: ציפי שחרור
איורים: נורית צרפתי
הוצאת צפרא, 80 עמודים כריכה קשה
על הספר מסיבת כיתה:
מקבץ סיפורים קצרים לבני הנעורים, שמפגישים את הקורא הצעיר והמתבגר עם החיים האמיתיים סביבו ועם תופעות עכשויות המלוות את גיל ההתבגרות.
ציפי שחרור טווה עלילות שחלקן בלשיות ומותחות, ומשרטטת בין שורותיה את עולמם של בני הנוער. הסיפורים מזמינים את הקורא להתמודד עם קשיי התבגרות, המציאות הוירטואלית של עידן האינטרנט, חרם ואלימות ועם יחסים בעידן של מלחמה ועויינות בין יהודים לערבים. המציאות של בני הנעורים נחשפת דרך גילויים של חברויות אמיתיות, יריבויות ומחוות של אהבה ונתינה.
כל אחד מהסיפורים בקובץ מאפשר לקוראיו מבט ישיר ונוקב על סוגיות מורכבות ובהן מקובלות חברתית, התייתמות, נטישה, מוגבלויות פיזיות, דו קיום, מפגש עם האחר והשונה, מסיבות כיתתיות וניצני התאהבות.
הסיפורים בספרה של שחרור כתובים בשפה קולחת. דמעה, צחוק ופואנטות בלתי צפויות עושים את הספר הזה ל'מסיבת כיתה' שכולם רוצים להשתתף בה. הסיפורים כתובים בדקות אבחנה ונוגעים ברגישות באתגרים מורכבים של בני נוער בישראל של המאה ה-21.
בין הנושאים שנפרשים בפני הקוראים:
הכרות והתאהבות באמצעות רשת האינטרנט, ידידות בצל מלחמה ועיינות, דימוי עצמי נמוך, מוגבלות פיזית, הינתקות מסביבת ילדות וכורח לעבור למקום חדש. המציאות מאלצת את גיבורי הסיפורים להיאבק על שמירה על תום הנעורים בצבת האלימות, שבעטיה הם נאלצים לחוות התבגרות מוקדמת.
ציפי שחרור, סופרת ומשוררת אהודה ומוערכת, פרסמה ספרים רבים לילדים, לנוער ולמבוגרים. ספריה זיכוה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות ובפרסים נוספים. חיברה עד כה 29 ספרים, מהם 16 ספרים לילדים ונוער ו- 13 ספרי פרוזה ושירה. בין הבולטים בספריה: אלימות בשכונה, קרסוליה בחלל, אמא היא גם אבא, תעלומת הבול הנדיר, אהבה ממבט שני, קרסוליה – עלילותיה של ילדת פלא ועוד.
ציפי שחרור מכהנת גם כעורכת כתב העת לספרות "מאזנים", מטעם אגודת הסופרים בישראל.
סדר הסיפורים:
- אהבה ברשת
- הכי מקובלת בכיתה
- הצעת חברות
- מסיבת כיתה
- חדשה בכיתה
- חברים לנצח
- סוד הגן
-
חברות מנצחת
ביקורת מאת ד"ר דורית זילברמן
למצוא חן בעיניים
מה שאני אוהבת בכתיבתה הנפלאה של ציפי שחרור שהיא מתייחסת לנוער ברצינות. בני הנוער אינם גמדים בעיניה, אלא רק אנשים קצת יותר נמוכים. כשהיא כותבת על נשמות תאומות, גם למבוגרים כתבה על נשמות תאומות בספר סיפורים קצרים הנושא שם זה. כשהיא כותבת על האחר ועל אמון או אי אמון בין חברים, היא לא "מעבירה מסרים דידקטיים" אלא גוזרת מתוך עברה וניסיונה ומביאה לנוער "חתיכת חיים".
מה שאני אוהבת בכתיבתה הנפלאה של ציפי שחרור שמצאתי בכל הסיפורים מכנה משותף אחד: בכל סיפור מישהו מחפש אחר החן של עצמו ומוצא אותו בעיניים של מישהו אחר. הוא מוצא חן בעיניים של מישהו וזה מה שהופך את השניים לידידים – את המחפש ואת זה שאצלו בעיניים נמצא החן. החן הוא כמו אוצר, אמר פעם עמוס עוז, שאתה יוצא לחפש. לא בכל זוג עיניים תמצא אותו. כך האחר הופך העד שלך, שבעיניו כדאי לך לתעד את עצמך, ואתה יוצא כשאתה מוצא חן גם בעיני עצמך. או במלים מקצועיות – ביבליותרפיה. זו הדרך להתחזק. למצוא את זה שמולו אתה מוצא חן בעיני עצמך וכך אתה מתגבר על חולשותיך והופך מוצלח יותר.
נערה החשה בלתי מקובלת בכיתה מוצאת חן בנערה בלתי מקובלת אחרת (הכי מקובלת בכיתה); נער יתום מוצא חן בעיני ביתומה (הצעת חברות); נערה החשה זרות בכיתה חדשה מוצאת חן בעיניים של שומר בית-ספר, החש זר בארץ ודחוי על ידי חברתו (חדשה בכיתה); ילד יהודי מוצא את החן בעיני ילד ערבי דרך משחק כדורגל (חברים לנצח); ובתו של מנהל אתר המזבלה מוצאת חן בעיני הילדה החיה בזבל (חברות מנצחת).
כמו שויקטור פראנקל כותב ב"האדם מחפש משמעות": אהבה פירושה להעיר פוטנציאלים רדומים באהוב". אני מאוד אוהבת את ההגדרה הזו לאהבה, וזה מה שציפי שחרור מציעה בסיפוריה.
ביקורת מאת ד"ר אביבה קרינסקי
בפלומה של נוצת יענים
מסיבת כיתה. ציפי שחרור.
הוצאת צפרא(מחזירים עצים לטבע).2010 80 עמ'
בשמונה סיפורים קצרים משרטטת ציפי שחרור בספרה החדש כמה רשמים על חיי צעירים בישראל של ימינו. שחרור ממקדת את המבט על תום הנעורים ופגיעותו, על ההכרח של צעירים להתמודד עם מציאות קשה ולחוות התבגרות מוקדמת, כשהם נשאבים שלא מרצונם ושלא בטובתם למאבקי הכוח בחברה בכלל ובחברת הכיתה בפרט, מוכים על ידי הגורל ונזקקים למוסדות החברה המנוכרים. בצד כאבם, המחמיץ את הלב, על אבדן נפשות אהובות, על נכות ופציעה קשה, על תחושת חוסר שייכות ואבדן אוריינטציה לגבי היחס לאחר שבתוכנו - כל סיפור מעלה גם גילויים של כוח. צעירים אלה מסוגלים בסופו של דבר להתגבר על נוקשות חשיבה של בוגרים מהם, האמורים להיות סמן דרך להתבגרותם, ולהגמיש עמדות, לפרוץ את מעגל ההסתגרות מפני החברה, להתגבר על משברים של אמון באחר ועל בעיות של הסתגלות לחדש ולזר, לאזור אומץ וללכת כנגד הזרם ולסרב לשקר בנוגע למה שאנו יודעים. מבחינה זאת הספר הוא לא רק בעל פוטנציאל של עניין למתבגר, המחפש אחר האני, המתלבט בשאלות של אני-חברה והתבגרות, אלא הקורא בו עשוי לצאת מחוזק מקריאתו.
ברשמים קטועים מעין אלה של המצב האנושי נחשף לרגע משהו ממורכבותו: הכאב והכוח. אולי לרשמים כאלה התכוון סול בלו, כשדיבר על "רשמי האמת" כממצים את ערכה של הספרות בנאומו לרגל קבלת פרס נובל לספרות. אלה רשמים, שבעטים, לטענתו, ניתן להאמין, כי הטוב, שאנו נאחזים בו בנחישות כזו למול הרשע, איננו אשליה.
הסיפורים בספרה של שחרור מתחילים בנתק חברתי או בידידות, שכמעט מתנפצת במהלך הסיפור, ובסיום היא יוצאת מחוזקת. בכולם נערך מסע לשורשי הידידות: המניע אותה, מה שמכשיל אותה, משמר אותה, מחיריה, תרומותיה. "אני עוקבת אחר ידידות זו כמו אנתרופולוגית. בוחנת את היווצרותה, מנתחת אותה באזמל של מנתחים, או אם לעדן את הדימוי – מלטפת אותה בפלומה של נוצת יענים" (39), אומרת המספרת הסופרת-המשוררת בפתיחה של הסיפור "מסיבת כיתה". בכל הסיפורים מתוארות נפשות כמו-תאומות, המחפשות את הזולת, את החלק החסר שבנפשן, את עצמן. הרגע של גילוי האחר בתוך העצמי הוא רגע של נחמה, הבנה של האחר ושל העצמי וצמיחה. לעתים הוא גם רגע הולדת הידידות. נערה החשה בלתי מקובלת בכיתה מגלה בנערה בלתי מקובלת אחרת את עצמה (הכי מקובלת בכיתה); נער יתום מגלה את עצמו ביתומה (הצעת חברות); נערה החשה זרות בכיתה חדשה מוצאת את עצמה בשומר בית-ספר, החש זר בארץ ודחוי על ידי חברתו (חדשה בכיתה); ילד יהודי מגלה את עצמו בילד ערבי דרך משחק כדורגל (חברים לנצח); חלקה החסר של ילדה אחרת הוא חית המחמד שלה (סוד הגן), ובתו של מנהל אתר המזבלה מוצאת עצמה בילדה ה"חיה בזבל" (חברות מנצחת). פני הידידות כפני יאנוס.
שחרור מציבה לנוער מודל אחר לאהבה מזה המוצג ב"לגעת באושר": אהבה שאינה תלויה בדבר. כנגד העולם השטוח, הבריחה מהמציאות וההבטחה של גן עדן בלתי אפשרי לאוהבים על המסך, מציבה שחרור עולם מציאותי של "אנשי חושך" ו"אזורי באובב", המאיימים תמיד על עולמם של הצעירים. יחד עם זאת, עקשנים, כפי שצעירים יכולים להיות, הם נוקטים עמדה כנגד התנאים. יש הנאבקים על זכותם לחיות חיים שלמים ככל הניתן, חיים של כבוד, יש שמוצאים אומץ פשוט להמשיך בחיים ולנסות לממש את מטרותיהם הצנועות בם, גם כשהם חבולים, יש המוצאים פינה קטנה לעצמם רחוק מהמולת החברה וכך מגנים על עצמם מפניה.
בין הסיפורים סיפורים ריאליסטיים כמו "אהבה ברשת", שחומריו לקוחים מהעולם העכשווי הווירטואלי, שבו חיים הצעירים, המכירים זה את זה באופן אינטימי עוד לפני שנפגשו זה עם זה, ופרטיו לקוחים מהמציאות הישראלית של פיגועים ומעשי איבה. לעומתו יש סיפורים בעלי יסודות פנטסטיים, כמו "סוד הגן", לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי לזעזע דפוסי חשיבה מותנים, לבקר את המבקשים לוותר על חיפוש התאום, העצמי, חסרי האמונה. לשם כך נבחרה לשון חדשה במקום הלשון האנושית, שכבר מוצתה. בסיפור נוצרת מעין ריאליזציה של הצירוף הלשוני "לחפש מתחת לאדמה" כדי לבטא את כוחה של אהבה, את המוכנות של הצעירה לעשות מעשה אורפיאוס כדי להחזיר את חית המחמד האהובה. וכדי להעצים את ההזדהות של האוהבת עם אהובה מתרחשת, בכוח האהבה, מטמורפוזה – העצמי הופך לאחר: הילדה, שכלבה אבד בגן, החלה לשוטט בו ככלב בכל שעות היממה, חיקתה את קולותיו ונבחה כמותו, וחושיה נתחדדו כחושיו.
בסיפורים באה לביטוי יכולתה של שחרור לטוות עלילה מותחת. ב"אהבה ברשת", למשל, מושהית הצגת הפתרון של ההתרחשות הדרמטית. השהייה זאת מעוררת ציפייה להתרת ההתרחשות. נער ונערה יוצאים כל אחד מביתו להגיע לפגישה עיוורת. הוא נוסע מירושלים לחיפה, והיא מחכה לו שם. כמו בסרט קולנוע עוברת המצלמה מזה אל זה לתיאור מחשבותיהם וההכנות לקראת הפגישה, שבעיצומן מודיעים בחדשות על פיגוע חבלני. האם האקדח המונח בתחילת הסיפור יירה בהמשכו? שאלה זאת, שהתשובה עליה תינתן רק באמצעו של הסיפור, דוחקת שאלות, שנשאלו קודם, כמו האם ימצאו חן זה בעיני זה, שהתשובה עליה תינתן רק בסיום הסיפור. עם הפיצוץ באוטובוס המגיע לתחנה, שם מחכה הנערה, עולות שאלות, כמו האם יצא הנער מתוכו? וכשלא יצא - האם היה בפנים או לא, והן ביחד עם ההמתנה של הנערה בבית החולים, התשובות המתחמקות של האחות, המוסרת-לא מוסרת מידע, האיפוק של הנערה, המגלה בגרות ומותירה את הורי הנער לנפשם ואינה שואלת שאלות, משהים את ההתרה ומוסיפים מתח. המתח מופג רק בפגישה בין הנער לנערה בסיום הסיפור עם הידיעה, ש"הם עוד יתגלגלו יחדיו במורדות הכרמל בטיול שהבטיחו לעצמם. והם עוד יהיו חברים" (16).
דמותם של צעירים-בוגרים אלה וסיומי הסיפורים, שבהם מושב סדר העולם הישר על כנו, נכתבו בפלומה הרכה, המלטפת של נוצת היען, סמלה של מאעת, האלה הממונה על סדר העולם הישר במיתולוגיה המצרית.
מסיבת כיתה / ציפי שחרור מאת : דליס
הוצאת צפרא
איורים: נורית צרפתי
"מסיבת כיתה", ספרה של ציפי שחרור, הוא ספר המכיל שמונה סיפורים לנוער. גרעין כל סיפור ממקד נגזרת יציגה מתוך הווי כיתתי. הדמויות במיקרוקוסמוס הכיתתי חושפות היוודעות לקונפליקטים אנושיים שהן מייצגות ולדרמות משפחתיות. בתוך מערך הדמויות נכללים: מלכת הכיתה, תלמידה חדשה, ילד נכה, ילדה יתומה, בן ובת בפגישה ראשונה לאחר היכרות באינטרנט. שעות הפנאי של הנוער נוגעות בכדורגל, במסיבות כיתה, באספנות של מכוניות זעירות , טיפול בכלב וכו'. הגוון החברתי מועצם כדיון אידיאי. ברובד הגלוי יש בסיפורים רעיון, דמויות ועלילה, ברובד הסמוי ישנה מגמה מחנכת, שאומרת שקונפליקטים ניתנים להיחשף לדיון ולניסיונות פתרון.
ישנם סיפורים [אהבה ברשת] שמלווים בתפאורת רקע של מציאות קיומית ישראלית בצל פיגועי תופת, בתחנה המרכזית בירושלים, בסיפור זה, ובסיפור אחר [חברים לנצח] חשיבה פוליטית שדנה בשתי זהויות, אחת מהמגזר היהודי ואחת מהמגזר הערבי.
ציפי שחרור נתנה דגש על יחסי גומלין בין בני נוער. עימותים ותגובות התנהגותיות בתוך הסיטואציות העלילתיות משמשות את הנרטיב לאמירה הרצויה. בסיפור- "מסיבת כיתה", הדמויות המרכזיות הן דניאל ויותם. הידידות ביניהם התחילה בגן הילדים. יותם הוא נער נכה בכיסא גלגלים. חברות זו עמדה במבחן המציאות כשאופיו החשדני של יותם מעלה את השאלה, איך מתנהלים חברתית מתוך דימוי עצמי נמוך, מתוך חסמים פסיכולוגיים. [סיפור מרגש עם סוף בעל פואנטה לא צפויה]
הסיפורים בונים עלילה שלעיתים נוגעת באיזה מתח שמאתגר את הקורא להזדרז אל עבר הסיום, להבנת התעלומה. תום הנעורים מנצח בסיפורים של ציפי שחרור. הוא מצליח לגשר בין הפערים החברתיים , להרכיב איזו נימה פייסנית לגבי החיים, במיוחד בקטע הגיל שעדיין שרוי במסגרת מגוננת.
ריתמוס הקריאה נעים וקולח. התמונות מומחשות בדייקנות ללא אמצעים מיופייפים או אומנותיים מתחכמים.
הספר מלווה באיורים של נורית צרפתי, אלה ציורי הדמויות העלילתיות, ממסוגרים כאילו היו תמונות מאלבום.
מתוך הספר - מסיבת כיתה 2010:
אהבה ברשת
“שירלי חוזרת מבית הספר, משליכה את הילקוט והיא כבר בפנים,
מפטפטת עם כל העולם. “סיפרה תמי, אמא של שירלי לחברותיה, שעה
שישבו בבית הקפה השכונתי. תמי עדיין לא ידעה ששירלי כבר הפכה מזמן
ל’חיית אינטרנט’ והיא מפטפטת שם ללא הרף, ועד כמה העמיקו קשריה עם
נערות ונערים בני גילה, שאיתם היא גולשת, ובעיקר עם גלעד.
יום אחד הודיעה שירלי לאימה שבשבוע הבא היא מתכוונת לקחת לה
יום חופשה מהלימודים, וסוף סוף היא תצא לפגוש את גלעד, הנער שהיא
מתכתבת איתו באינטרנט כבר כמה חודשים. “החלטנו להיפגש ליום של
טיולים וכיופים. הבטחתי לו סיור בחיפה, הוא ירושלמי.“
שירלי נזכרה לציין
“על מה את מדברת?“ שאלה תמי, שלא הייתה לגמרי בעניינים, והפכה
דף בספר שקראה.
8
“על גלעד, הנער הזה מירושלים שאיתו אני מצ’טטת.“
אמא של שירלי הניחה את הספר מידה. “הנער מהאינטרנט.“ הדגישה
שירלי, “סוף סוף אחרי חודשים שאנחנו מכירים, החלטנו להיפגש. אני כבר
מתה מסקרנות, אמא, את חושבת שאני אמצא חן בעיניו? אוף, אני חייבת
לרזות.“ הציצה שירלי במראה. “הוא בטח לא יאהב את השיער שלי. אולי
כדאי שאסתפר?“
“השיער שלך בסדר גמור, והנער הזה, מה את יודעת עליו שאת כבר
ממהרת לפגוש אותו?“
“אנחנו מתכתבים כבר כמעט שלושה חודשים. אני ממש מכירה אותו.“
אמרה ובחנה את צדודית פניה מול המראה, והטילה דופי גם באפה, שלדעתה
הוא גבוה מדי. ואם היה לה אף כמו של איריס מהכיתה המקבילה, שכולם
מסכימים שזכתה לאף הכי מושלם, היא הייתה יכולה להיראות נהדר. אבל
החצ’קון הזה שצמח לה על הסנטר דווקא עכשיו, חשבה, שבגללו הסנטר
נראה לה פתאום מפלצתי. “אני חייבת לעשות משהו עם הצורה שלי.“ הביטה
במראה בחוסר שביעות רצון. “כשמפטפטים בצ’אט לא כל כך חושבים על זה.
אבל פתאום כשצריכים להיפגש, אז...“
“את ילדה יפה!“ אמרה תמי לבתה.
“אני נראית כמו חבית שומן בתלתלים!“ תמי הרימה את עיניה והביטה
ממושכות בשירלי, קמה ממקומה ומשכה אותה שוב אל המראה בחדר
השינה.
“כל אחד רואה מה שהוא רוצה לראות. את החלטת לראות את עצמך
כך, ולכן את רואה חבית שומן מתולתלת. תשכחי לרגע את הנער הזה, גלעד,
שאת הולכת להיפגש איתו, ותגלי במראה נערה מתוקה ויפה. אני בטוחה
שהוא יתפעל ויופתע לגלות שבמשך חודשים הוא משוחח עם הנערה
היפה ביותר שהיה יכול להעלות בדמיונו. שירלי העמיקה מבטה בבבואה
שהשתקפה במראה וגילתה גם את הפצעון הקטן על מצחה. היא חשבה על
הגורל המר המתאכזר אליה, דווקא כשהיא סוף סוף הולכת לפגוש את גלעד,
שוודאי נראה כמו כוכב טלוויזיה... כך לפחות ראתה אותו בדמיונה כשתיאר
לה בקיצור רב את מראהו, והתפלאה איך זה שאף פעם במשך כל החודשים
שהתכתבו לא החליפו ביניהם תצלומים...
***
9 הבנים בכיתה של גלעד ‘שרופים’ על כדורגל.
הם מכירים את כל הקבוצות המובילות והחשובות, ואת שמו של כל
קפטן. ובתור ירושלמים נאמנים, הם אוהדים בעיקר את בית“ר ירושלים.
חוץ מגלעד, שלא אוהד אף לא קבוצה אחת באופן מיוחד. כדורגל הוא לא
מהמשחקים שמרגשים אותו.
“הוא מגיע הביתה, משליך את הילקוט וגולש באינטרנט,“ מספרת בילי,
אמא של גלעד, לחברותיה בטלפון. “הוא מפטפט שם בעיקר עם בנות,“ היא
מגחכת. “אבל הוא סיפר לי על אחת בשם שירלי. חודשים הוא משוחח איתה.
הם מחליפים ביניהם חוויות,“ סיפרה, “אני מרגישה שגלעד קצת מאוהב
בנערה הזאת מחיפה.“
ואבא שלו העיר לו שכדאי לו לפעמים לרוץ קצת במגרש הספורט אחרי
הכדור כמו חבריו, במקום להיות ‘תקוע’ זמן רב כל כך מול המסך.
“אני נוסע לחיפה בשבוע הבא,“ הודיע להוריו בארוחת הערב. “להיפגש
עם שירלי מהאינטרנט. אני לוקח לי יום חופשה מהלימודים. היא מתכננת לנו
טיול בעיר. אני בקושי מכיר את חיפה, וזאת הזדמנות נהדרת לטייל בעיר עם
מישהי שמכירה אותה כל כך טוב. היא נולדה שם,“ סיפר בהתלהבות. “סוף
סוף אפגוש אותה,“ אמר גלעד ולחייו הסמיקו, ולרגע חש שהוא מספר יותר
ממה שהתכוון.
אות הפתיחה לחדשות הערב בטלוויזיה הקפיץ את הוריו והם פנו לצפות
בחדשות, שדיווחו על פיגוע חבלני בתחנה המרכזית בירושלים. אמא של
גלעד הביטה בבנה בחרדה. גלעד קיווה שהפיגוע הזה לא ימנע ממנו את
הנסיעה לחיפה.
הטלפון צלצל. אמא של גלעד מיהרה לענות ולהרגיע את הקרובים
מהשפלה והצפון, והודיעה שאצלם הכל בסדר.
החרדות של בילי לא הטרידו את גלעד. הרי אפשר להיפגע בכל מקום,
אפילו בסופרמרקט. כל הזמן קורים דברים בכל מיני מקומות, הרגיע את
עצמו, נכנס לחדרו והביט במראה, בעיקר ברווח בין שיניו הקדמיות. הוא
גילה לראשונה שהרווח הזה לא מוצא חן בעיניו. מה יהיה? חשב. כשיחייך,
היא מייד תבחין ברווח הזה, תסובב את גבה ותסתלק, וזה לאחר שעשה את
כל הדרך מירושלים לחיפה. ובכל זאת, כיוון שלא היה מסוגל לשתף את
הוריו במחשבותיו על ה’פגמים’ שמצא אצלו, התנחם בעיניו היפות, שהכל
10
תמיד מתפעלים מצבען הירוק, ובריסים הארוכים המשווים לו מראה מסתורי
וחתיכי.
והיא, חתיכה כזאת, אני בטוח שהיא היפה של הכיתה. איך זה שאפילו
לא ביקשתי ממנה שתשלח לי צילום...
גלעד ושירלי ספרו את הימים והשעות ליום הפגישה שקבעו. אבל הזמן,
כמו להכעיס, חלף לאיטו. כדי להפיג את המתח שליווה את הזמן, הם המשיכו
להתכתב ולתכנן את הטיול המשותף שיעשו בעיר חיפה, בגנים היפים שלה
ובמוזיאונים.
היום המיוחל הגיע! בשעה שמונה בבוקר בדיוק, עלה גלעד לאוטובוס הישיר,
מהתחנה המרכזית בירושלים לתחנה המרכזית בחיפה, שם קבעו להיפגש.
רחוץ ולבוש במיטב בגדיו, נרגש גלעד לפגוש את שירלי, נערת האינטרנט
שאת פניה מעולם לא ראה, אבל אהב לקרוא את המכתבים היפים שהשאירה
לו בתיבת המכתבים שלו, בהם סיפרה לו על סדר יומה, שהיה די דומה לשלו,
על התחביבים שלה, על הבנות והבנים בכיתתה. לפעמים פתחה בפניו את
סגור ליבה, והדבר לא היה לה קשה כל כך, אולי משום שלא דיברו פנים אל
פנים. לא פעם חשב כיצד תרגיש כשתעמוד מולו. האם גם אז תהיה גלוית לב
כפי שהיא עכשיו, כשהיא כותבת לו על ההתלבטויות שלה ועל סערות נפש
שהיא חשה, שאמא שלה אומרת על כך בטון שמרגיז אותה, כי אלו חבלי גיל
ההתבגרות. כאילו שלכל דבר צריך שתהיה סיבה. היא סיפרה לו על חברותיה
ובעיקר על אפרת שהיא לא סובלת ועל מעין שהיא מקנאה בה, ואולי בגלל
שהיא מפותחת יותר משאר הבנות ויפה יותר. היא סיפרה גם על ניצן, הילדה
הכי מקובלת בכיתה, וסיפרה לו על תהיותיה הרבות בסוד המופלא הזה,
הבלתי מובן לה, שעושה את ניצן כל כך מקובלת. האם אפשר להעתיק דבר
כזה כמו תרגיל בחשבון? וגם סיפרה לו על גל ויוחאי ואמנון ולירון, הבנים
מכיתתה שהיא מחבבת, ובעיקר סיפרה על אמנון, שהיא חושבת שאין לה
סיכוי אצלו.
כשכבר חשה פתוחה וגלויה יותר אל גלעד, כתבה לו על חששותיה
מפגישתם הראשונה. גלעד לעומת זאת לא העיז לספר לה על חששותיו.
עכשיו, הוא ישב באוטובוס בדרכו לפגישה, וזכר את פחדיה מפני הפגישה
שלהם. ולראשונה הודה גם בחששותיו, ותהה כיצד שירלי תקבל אותו. הוא
11 דמיין עצמו יורד מהאוטובוס לקראתה, והנה היא לפניו, יפה כל כך. דמיונו
המציא את הנערה היפה ביותר שהצליח לראות בעיני רוחו.
שירלי עמדה מול המראה ותהתה מה תלבש לקראת הפגישה. היא
מדדה את כל השמלות והשליכה אותן בערבוביה על מיטתה. היא מדדה את
כל החצאיות והשליכה גם אותן. לבסוף בחרה בג’ינס נמוך ואופנתי ובחולצת
בטן קטנה, מה שהדגיש גזרה דקה ויפה להפליא. היא מתחה בין תלתליה
סרט כתום, זרקה מבט נוסף במראה - בעיקר בחצ’קון שהלך ונעלם, אבל רק
היא עדיין ראתה בבירור ויצאה לפגוש את נער האינטרנט שלה.
האוטובוס מירושלים לחיפה עשה דרכו בעצלתיים. גלעד לא לקח בחשבון
את פקקי יום ראשון בבוקר, וחשש כי יאחר לפגישה. הדרך הייתה יפה
בעיניו. הוא עקב אחרי הנוף המתחלף מנופה ההררי של ירושלים, השפלה,
והכבישים המשתרכים באין סוף כלי רכב. והנה הים מבצבץ במרחק בצבע
טורקיז מרהיב, ומשב הרוח ממנו מרמז על ההתרחקות מהשפלה אל פאתי
המפרץ של חיפה. גלעד הציץ בשעונו ושמח שהאיחור יהיה קצר. הוא הרגיע
את עצמו, שירלי הרי תמתין לו, היא לא תתייאש.
גלעד עצם את עיניו ודמיין את שירלי. בעוד דקות ספורות ייכנס האוטובוס
לתחנה המרכזית והיא תרוץ לקראתו, והוא יזהה אותה מיד בעזרת הסרט
הכתום בין תלתליה. כך קבעו ביניהם באחת משיחות הטלפון הבודדות
שקיימו. והיא תזהה אותו בעזרת התרמיל הירוק שיניח על כתפו.
***
כפי ששירלי הבטיחה לגלעד, היא המתינה לו סמוך לחנות הממתקים,
מול התחנה להורדת נוסעים המגיעים מירושלים לחיפה. לאחר חודשים
של התכתבות רצופה, היא חשה שהיא מכירה אותו היטב. הנה עכשיו היא
הולכת להיפגש איתו, כמו עם מכר ותיק מאד. ובכל זאת היה הרגע הזה
מלווה בהתרגשות רבה יותר ממה שתיארה לעצמה. התחנה המרכזית
הייתה גדושת אוטובוסים, מהם עלו וירדו נוסעים רבים, נושאים תיקים
ומזוודות, שקיות ותרמילים. סביבה היו החנויות שוקקות ועמוסות דברי
מאפה, פיצוחים, משקאות, מיני סדקית ומתנות זולות. הכל סביבה היה מהיר
ומסחרר.
12
שירלי לא מרבה להגיע לתחנה המרכזית בחיפה, שמרבית הקווים ממנה
יוצאים אל מחוץ לעיר. השהייה בתחנה העיקה עליה. היא ציפתה בקוצר רוח
להגעתו של האוטובוס המאחר. עיניה לא משו מתחנת ההורדה, שהייתה
ריקה ושוממת, ממתינה לנוסעים שיגדשו את שורותיה. שירלי עמדה על
מקומה והעבירה את כובד משקלה, פעם על רגל שמאל ופעם על רגל ימין,
פעם העבירה את תרמילה הקטן מכתף שמאל לכתף ימין. אחר כך הוציאה
מתרמילה את תכנית הטיול שהכינה לה ולגלעד וקראה לעצמה את שמות
האתרים שיבקרו בהם. העבירה אצבע על המסלולים במפת העיר שסימנה: גן
הבהאים על מורדותיו הפורחים והכרמל הפורח, הנסיעה בכרמלית, טיולים
בגנים ובמוזיאונים.
האוטובוס מירושלים הגיח מהכביש הראשי אל מבואות התחנה המרכזית,
ובחריקה צורמת עצר בתחנת ההורדה. שירלי מיהרה להשיב את המחברת
לתרמילה וכבר התכוונה לזנק לעבר האוטובוס שפער את דלתותיו, ונוסעים
רבים נהרו מפתחיו אל רציף התחנה. אך שירלי נמלכה בדעתה ונשארה
לעמוד במקומה. כדאי שאמתין לו כאן, חשבה. אם אתערב בין האנשים, הוא
לא ימצא אותי על אף הסרט הכתום.
לפתע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את התחנה כולה, והאנשים שנפלטו
מפתחי האוטובוס, נפוצו לכל עבר. עשן כבד היתמר מפתח האוטובוס. המונים
נהרו לעבר מקום הפיצוץ והסתירו לשירלי את הנעשה שם. שירלי שמעה את
הקולות והקריאות הנואשות של הפצועים ואת צפירות האמבולנסים וניידות
המשטרה. היא נשארה לעמוד במקומה, מוכת הלם. לרגע התעשתה, וחשבה
שהיא חייבת לפלס לה דרך למצוא את גלעד, אף שבליבה קיוותה שהוא
החמיץ את האוטובוס הזה, ונמצא עתה בדרכו לכאן באוטובוס הבא.
השוטרים הדפו את קהל הסקרנים, ואנשי מגן דוד אדום פינו את הנפגעים.
שוטרים עצבניים ביקשו מההמונים במקום לפנות את השטח, אך מעטים נענו
להם ושירלי לא הצליחה לראות דבר מהנעשה בזירת הפיגוע. אנשים סביבה
כבר ידעו לספר, כי מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס בתחנה הסמוכה לאחד
מכפרי הסביבה, פוצץ עצמו בדיוק כשהנהג פתח את דלתות האוטובוס בתחנה.
כוחות ההצלה פינו את הנפגעים, והמקום הלך והתרוקן מקהל הסקרנים.
נותרו שם בעיקר עובדי הניקיון שניקו את כתמי הדם ואספו שברי זכוכיות.
13 שירלי עמדה ליד חנות הממתקים, נרעשת ומבוהלת. הסרט הכתום
נשמט מראשה ועיניה היו אדומות מבכי.
שוטרת שהסתובבה בשטח התחנה הבחינה בבלבול בו שירלי שרויה,
נגשה אליה ושאלה אם היא זקוקה לעזרה.
“אני חושבת שגלעד היה שם. הוא היה צריך לרדת עם כולם. והוא לא...“
“מיהו גלעד?“ התעניינה השוטרת.
“חבר שלי.“ השיבה שירלי, והמילה הזאת - ‘חבר’ - נראתה לה פתאום
טבעית כל כך.
“את בטוחה שהוא היה שם?“
“אני חושבת!“
“את רוצה שאסיע אותך לבית החולים אליו פונו כל הנפגעים? שם תוכלי
לברר אם הוא נמצא ביניהם.“ שאלה השוטרת. שירלי הנהנה בראשה.
כעבור זמן קצר מצאה עצמה מובלת בניידת המשטרה לחדר המיון של
בית החולים העירוני.
מעולם לא פגשתי את גלעד, חשבה בליבה. אך לא העיזה לשתף את
השוטרת בהרהוריה. ואני בקושי יודעת איך הוא נראה. איך זה שאף פעם לא
ביקשתי שישלח לי את התמונה שלו? תהתה לרגע בתוך בליל המחשבות
והחרדות שהתרוצצו בליבה... אולי רציתי להיות מופתעת.
היא זוכרת שפעם כתב לה שהוא לא יותר גבוה מנמוך ויותר רזה משמן,
ושיערו חום יותר משחור, אבל הדגיש את יופיין של עיניו הירוקות.
השוטרת הורידה אותה בפתח בית החולים ואיחלה לה בהצלחה. שירלי
נכנסה בהיסוס לחדר המיון שהמה קרובי משפחה וסקרנים רבים.
היא הביטה סביבה, מיהרה לטלפון הציבורי שעמד בפתח חדר ההמתנה
וטלפנה להוריה כדי להרגיעם. היא סיפרה שהגיעה זה עתה לבית החולים,
לברר אם גלעד בין הנפגעים, וכי היא עדיין מקווה בליבה שהחמיץ את
האוטובוס הזה והוא בדרכו לחיפה באוטובוס הבא. שירלי ישבה על אחד
הספסלים והמתינה שמישהו אולי יתפנה לדבר איתה.
חדר ההמתנה התרוקן לאיטו ושירלי חשבה שאולי כדאי שתיגש שוב
לטלפון הציבורי ותתקשר גם להורים של גלעד, אך נרתעה מהמחשבה שאם
באמת קרה לו דבר נורא, תיאלץ היא לבשר על כך להוריו. היא נגשה לדלפק
הקבלה ושאלה בגמגום ובחרדה אם פינו מהפיגוע בתחנה המרכזית את
14
הנער גלעד שלום. האחות מעבר לדלפק הביטה בשירלי, ולרגע נדמה היה
לשירלי, כי רעד קל חלף על פניה.
“מה הקשר שלך אליו?“ שאלה האחות, שמיהרה למחוק מפניה רמז
כלשהו.
“אני ידידה שלו.“
“ידידה קרובה?“
“בערך.“ השיבה שירלי, ולא ידעה כיצד להגדיר ידידות מעין זאת. “אף פעם
לא פגשתי אותו. היינו צריכים להיפגש. פגישה עיוורת ו... אז הפיגוע הזה...“
“אז את לא קרובת משפחה, ואפילו לא פגשת אותו. אני מצטערת. אני לא יכולה
לתת לך פרטים.“ השיבה האחות בחוסר סבלנות. “יש לנו הרבה עבודה היום.
והפיגוע הזה... נורא נורא...“ מלמלה לעצמה.
“צריך להודיע להורים שלו.“ גמגמה שירלי, ועדיין לא היה בה הכוח
לשאול למצבו.
“הודענו!“ הודיעה האחות בנחרצות. או שמא לא היה לה כוח להתמודד
גם עם כאבה של שירלי לאחר כל המראות הקשים שראתה בבוקר, כשהובאו
הנפגעים וההרוגים לבית החולים. שירלי לא הרפתה.
“הם יגיעו?“ שאלה.
“הם בדרך!“ השיבה האחות בעיניים מושפלות. אולי חששה להיתקל
במבט חסר האונים של שירלי.
שירלי ישבה על הספסל והמתינה, אף שלא ידעה למה היא בדיוק ממתינה.
הרי איש לא מכיר אותה כאן. זמן רב ישבה שם. לבסוף הודתה בפני עצמה
שהיא ממתינה להורים של גלעד. אולי מפיהם תצליח להציל מילה על מצבו
והם ייקחו אותה אליו.
***
הדיפה חזקה ומהירה בכנפות דלת הכניסה הקפיצה את שירלי ממקומה.
גבר ואישה שלא הכירה, נכנסו בסערה לחדר ההמתנה. הדלת המשיכה
להתנדנד אחריהם בבהלה, כאילו הייתה שותפה לחרדתם של הזוג שנכנס
ורץ אל הדלפק.
שירלי ישבה סמוך למשרדה של האחות ושמעה אותם:
15 “אנחנו ההורים של גלעד שלום.“ אמרו בנשימה חנוקה והאיש הוציא
מכיסו תעודות ומסמכים,הם חתמו כאן וכאן, כפי שהורתה להם האחות.
שירלי הבחינה ברעד החולף בגבה של האישה ובממחטה המוחה את
הדמעות. האיש לצידה היה עצבני ונרעש, ומדי פעם הרים את קולו.
ההתרגשות והכאב ניכרו בהם מאד. שירלי לא העזה לגשת אליהם. מעט
הכוחות שהיו בה נמוגו כאחת.
“בואו איתי!“ הורתה להם האחות שקולה נעשה לפתע רך ונמוך. היא
הרימה את לוח הדלפק ויצאה לקראתם. היא הלכה ראשונה, והם פסעו
אחריה במהירות ובנוקשות, לאורך המסדרון הארוך. הם לא הבחינו בשירלי,
והאחות לא זיכתה אותה במבט.
בסוף המסדרון הם נעצרו מול דלת רחבת ידיים. שירלי המשיכה לעקוב
אחריהם בדריכות. מעל הדלת התנוסס שלט מואר: ‘חדר ניתוח- הכניסה
אסורה’. רעד עז חלף בכול גופה. לפחות הוא חי, חלפה במוחה מחשבה
מנחמת. שירלי אזרה אומץ, קמה ממקומה ופסעה לעבר חדר הניתוח אשר
בקצה המסדרון. אבל הם השיגו אותה ונכנסו.
הדלת ננעלה אחריהם ושירלי נשארה לעמוד מול הדלת הנעולה. היא
התיישבה על ספסל סמוך למקום והמתינה.
בעיני רוחה ראתה את גלעד יוצא מדלת חדר הניתוח בריא ושלם, בחברת
הוריו. ואולי רק תחבושת קלה על זרועו תעיד כי נפצע, לא יותר! והיא
תרוץ לקראתו ותגיד: “אני שירלי!“ והוא יתרגש ויאמר להוריו: “זאת שירלי
שסיפרתי לכם עליה.“ וישאל אם הביאה את תוכנית הטיול בעיר. והיא תוציא
את המחברת המשורטטת מהתרמיל ותראה לו.
בתוך ליבה ידעה שפציעתו אינה קלה. חדר הניתוח והשעות הרבות
שהוא שוהה שם, מעידים על כך.
כעבור שעה ארוכה, יצאו ההורים של גלעד מחדר הניתוח. הם פסעו
במהירות לאורך המסדרון, ולא הביטו לצדדים, הדפו את כנפות דלת הכניסה
ופנו לעבר מגרש החנייה.
האחות יצאה אחריהם ומיהרה אל דלפק הקבלה, להחליף את האחות
שתפסה בינתיים את מקומה. שירלי התקרבה אליה. האחות הפתיעה את
שירלי וחייכה אליה, ובעיניים מאירות וחיוך משובב אמרה: “בואי איתי! את
ודאי רוצה לראות את ‘הפגישה העיוורת’ שלך.“ אמרה אותה אחות שלפני
16
17 מספר שעות לא הייתה מוכנה להחליף איתה יותר ממשפט אחד סתום. היא
הובילה את שירלי אל חדר הניתוחים, ופתחה לרווחה את שתי הדלתות.
“הנה הוא!“ אמרה. “כולו שלך.“ ורוחה הייתה מבודחת מעט. שירלי לא
הצליחה לחבר בין האחות הזאת לאחות שפגשה מעבר לדלפק.
“הוריו ישובו בעוד כחצי שעה. הם בטח ירצו גם להכיר את ה’פגישה
העיוורת’ של הבן שלהם...“ הוסיפה.
גלעד שכב על המיטה בעיניים עצומות, מחובר לצינורות רבים. שירלי
התקרבה אליו והביטה בפניו החיוורים, בשערו החום והחלק, בכפות ידיו
הלבנות שהיו מונחות על הסדין בחוסר אונים.
“היה לו מזל.“ שמעה את האחות מאחורי גבה. הניתוח הציל את חייו. בעוד
מספר שעות יתעורר.“ אמרה, והוסיפה כלאחר יד: “אני מייד חוזרת.“ ויצאה,
מותירה את שירלי לבדה עם נער שהכירה ולא הכירה. שירלי התקרבה אל
גלעד, הושיטה את ידה בהיסוס ונגעה בכף ידו. עפעפיו רפרפו ברכות ושירלי
ידעה כי הוא חש את מגע ידה. גלעד חייך מבעד לכל הצינורות סביבו, והיא
ידעה שהוא חש את נוכחותה בחדר. שירלי הדקה את אצבעותיו בין כפות
ידיה. גלעד השיב לה בלחיצה רפה ושוב חייך. שירלי אהבה את החיוך של
גלעד ונשמה לרווחה. היא ידעה שיום אחד הם עוד יתגלגלו יחדיו במורדות
הכרמל בטיול שהבטיחו לעצמם. והם עוד יהיו חברים.
