"צייר   לי כבשה…"  ביקש  הנסיך הקטן. בעצם ביקש ספר לי סיפור.
לכל  אחד  כבשה  משלו, לכל אחד סיפור משלו. כל שנחוץ, הוא המיומנות, ההעזה, הרכות והנחישות להוציא אותו  משם, מהמקום שמעטים יודעים לזהות, לאתר, לכתר  לכוון  ולשלוף  אותו, אבל משהגעת  אליו, הגעת רק אל הנצרה, כי  ליבת המקום  ההוא הנעוץ ברימון הנפש, שמור ליוצר  עצמו, והוא שלו.
ואם  הגעת  אל  הנצרה, אולי לא הגעת עד לציפור  הנפש, ציפור השמורה אף היא ליוצר  עצמו, אולי הגעת לקן, בתוכו  חבויה הציפור הכמהה לחלוץ מרחמה את בטוי היצירה הצרוף בתבנית השיר או ברצף הסיפור.

 כבשה, הנסיך, הציפור, הקן,הנצרה והרימון, אין אלה רק דימויים ומטאפורות להלוך רוחו של היוצר הרגיש המגיע אל הסדנא לכתיבה יוצרת, בה יבקש  לעצמו הצעיר והבוגר ובכל  גיל, בית להביא מהגיגיו ויצירותיו,  וכיתה ללמוד בה ועל יצירתו- דרכים  להגיע אל אותם  נבכים בתוכו, שלעיתים מתקשה  או חושש להגיע ולו עד לפתחם, והוא מבקש לו מורה  נבוכים שכזה  בדמותו  של משורר  וסופר מנוסה, שהוא במיומנותו  הרבה יחדור, וישלוף את הנצרה- ואם כשרון טמון שם, הבום המיוחל יתרחש.אך איש  איש ועוצמותיו הפואטיות, איש איש ויכולתו בסיפוריו לרתק את קוראיו.

הכבשה,הנסיך, הציפור, הקן, הנצרה והרימון, הם אמנם דימויים, אבל הם גם חלק מן הכלים אותם מביאים באי הסדנאות לכתיבה יוצרת, או אם תרצו אל בית המלאכה של היצירה.בבתי המלאכה שלי, היינו בסדנאות לכתיבה שהנני מנחה הן  בקרב  מבוגרים, ילדים ונוער, הן בשירה, בפרוזה ובכל הסוגות הספרותיות.

הסדנא  פעמים רבות היא כור היתוך מרתק. לא פעם נוצרת קבוצה מקרית של כותבים המגיעים מאזורים שונים בארץ בני גילים שונים, וכשאני מדברת על פערי גיל , אני נוכחת כי לא פעם באותה סדנא יושבים בכפיפה אחת בני עשרים ובני שישים ומחתכי אוכלוסיה שונים, ומה שמאחד אותם, הוא להט בלתי נדלה ורצון עז להעצים את כוחם היוצר, איש איש בז'אנר וכלי  שבחר  ליצור ולצקת לתוכו את האש או אם תרצו את ההתגלות, ההארה הראשונה והחסד שזכו בהם, ואיני יכולה שלא לצטט כאן  שורות שתמיד אהובות עלי, מתוך שירו רב החסד של המשורר נתן זך.

 "אני רוצה תמיד עיניים, כדי לראות/את יפי  העולם ולהלל את היופי/המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל את מי שעשה אותו יפה להלל/ ומלא, כל כך מלא יופי./ואינני רוצה לעולם להיות עוור ליופי העולם כל עוד אני חי/אני אוותר על דברים אחרים אבל לא אומר די…"

הסדנא לכתיבה  יוצרת, היא עיניים רואות  יופי, עיניים רואות יצירה חבויה במגרה,לעיתים מבויישת חסרת ביטחון. הסדנא לכתיבה יוצרת, היא מדיום מקצר דרך, מעין כביש עוקף או  כביש חוצה, שיוצרים ותיקים רבים לא התוודעו אליו  בראשית דרכם, כי הסדנא  היא מוצר צעיר יחסית ואת דרך החתחתים עשו היוצרים הוותיקים לבדם וללא יד מלווה. אני מניחה שלא כל סופר ומשורר היה זקוק בראשית  כתיבתו לאותה יד, אך רבים אחרים וטובים בקשו אותה ולא תמיד נמצאה  ועשו את דרכם לבד בסמטאות הרעיונות ובמבוך המילים ברגשת השיר ובתהומות.

אני כשלעצמי, צעדתי לבדי בתהומות האלה, והנה יום אחד שיחק מזלי והתוודעתי למשוררת קשישה ומיוחדת במינה, מוכשרת  ומופלאה , המשוררת אנדה אמיר פינקרפלד שגלתה את  כתבי והעניקה להם משלה ומכוחה  והצעידה אותי אל השירה הנכונה. אנדה אמיר היתה המנחה שלי, המאמנת שלי. היא בעצם היתה הסדנא  הראשונה שלי, אלא שאצלה הייתי פרח שירה רך  בשנים ובשירים. אנדה אמיר, שהזמן אץ לה, הביאה אותי היישר אל פנתיאון השירה לפני שנקלפו ממני קליפות מיותרות של מילים. היא לא הספיקה לחצוב את השריון המיותר שמשוררים נוטים לעטות על עצמם מחשש שמא תמחק  להם שורה  או יפול מהם בית. את הדרך הזאת ובכוחות איתנים עשיתי לבד…באותה שנה  הלכה אנדה אמיר לעולמה .ואני לבדי ישבתי ימים ולילות ושנים פרקתי והרסתי שירים ובניתי סיפורים. העצמתי והחלשתי, הגדלתי והקטנתי, צבעתי ומחקתי עד שידעתי באיזו ידיעה פנימית, שאיש לא אמר לי אותה מלבדי, ודרך ארוכה ומייגעת עשיתי.

 הסדנא מקצרת דרכים ומגדילה סיכויים, הסדנא מפרה שתיקות מגדילה יכולות ומעצימה. קבוצות אנשים המגיעים  כיום אלי לסדנאות  הכתיבה, זרים זה לזה, שונים זה מזה, וחושפים זה לזה את יצירותיהם, ועם הגילוי, באה הנתינה ויכולת ההתחלקות עם יצירת הזולת, כי הדיון וההתדיינות ביצירתו של כל משתתף, הוא לחם חוקם של הסדנאות לכתיבה, כמו כן תרגולי יצירה, דיגומים, עבודה  לעיתים קשה למציאת פתיחה לסיפור, לשיר, שורות סוגרות, תכנים ומבנים, עלילות והתרחשויות, הקונפליקט וההתרה וכמובן לא נפקד  מקומו של הדיון והעיון  ביצירות ידועות של  משוררים וסופרים, שהרי אין כמו ענפים גבוהים לטפס עליהם, ואין לך שערים קסומים להיכנס אליהם, כמו שערי היצירה, ואשרי האיש שבא אל מקדש היצירה  והכתיבה מאהבה ומרצון, כמו אל התפילה.

 ציפי שחרור