בגב ספרה החדש של ציפי "לאונרד כהן שר לה" נכתב בין השאר כך: "ציפי שחרור היא כלת פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם, 'לאונרד כהן שר לה' הוא ספר השירה ה-12 שלה, בין ספריה הרבים רומן, קבצי סיפורים, נובלות וספרי ילדים ונוער". אבל בעצם הדבר החשוב ביותר לא נרשם שם בסוף, כי בעצם הדבר הבסיסי שאפשר להגיד על ציפי שחרור, קודם כל שציפי שחרור היא משוררת. לא כל מי שכותב שירים הוא כבר משורר, ציפי שחרור משוררת והשירה היא תמצית הווייתה, וזה, אנחנו נתקלים בזה כמעט בכל שיר בתוך הספר למרות שהתואר "משוררת" כמעט ולא מופיע בתוך הספר.
היא כותבת בשיר אחד "נוסעת", בשיר שני היא כותבת "כובשת", בשיר שלישי היא כותבת "סוערת"; בהמשך אותו שיר היא כותבת "פורצת" ולבסוף "הופכת", תמיד, כפי שזיווה כבר רמזה פה, תמיד מילים דינאמיות, מילים של פעולה, כי זאת תמצית ההוויה שלה – פעולה, והפעולה קודם כל באמצעות השירה, ואני רוצה להראות את זה באמצעות התבוננות מרפרפת בכמה מהשירים. השיר שכמעט חותם את הספר; השיר לפני אחרון נקרא "נסיעה" ותשימו לב לתבנית של השיר הזה שהוא בונה כל הזמן על משחק בין "נוסעת" לבין "חושבת": "אני נוסעת מרחקים קצרים וחושבת ארוכים; נוסעת לחיפה הרובצת כחיה קדמונית על מדרגות הים שנשתייר מן המבול, חושבת על הרוח המצליפה בהרי ההימלאיה; נוסעת לצפת, שהכל בה פתוח, גם בליבה שנאטם ניבעים סדקים, וחושבת על שווייץ, קרן יער נועלת בהר הד רוח; נוסעת לדימונה ומקירות הבתים נושף קיץ אדיש, מנוכר, חושבת אפריקה, עורק ניגר מן הסוואנה. כך אני משוטטת בעולם מבעד חלונות ארץ מעוטת נופים, עניית דרכים, מהודקת אופק; מחר אסע לירושלים ואחשוב מכה".
השיר בנוי כולו על הדינאמיות הזאת של המעבר מ"נוסעת למרחקים קצרים" כאן, בתוך הארץ הקטנה שלנו, הדלה יחסית, וכל נסיעה כזאת, כל מפגש כזה מוליד בה משהו אחר לגמרי, כי היא חושבת על הדברים הגדולים, על הרוח המצליפה בהרי ההימלאיה, על שווייץ, על אפריקה, על מכה. בכוח השירה היא מגיעה למקומות שאי-אפשר להגיע אליהם בריאליה הפשוטה.
תמונה דומה אנחנו נראה בשיר שנקרא "אבן גבירול פינת יהודה הלוי". אבן גבירול פינת יהודה הלוי כמובן שני רחובות בתל אביב, אבל השמות שלהם הם שמות של שני המשוררים, שניים מגדולי השירה העברית של כל הדורות, שני המשוררים הגדולים ביותר בשירה העברית בספרד, אבן גבירול/יהודה הלוי: "יש לי מכונת ירייה בעיניים ותותח במותניים, ומבעד לשמשת חלון בית הקפה אני כובשת את רחבת הסינמטק ונעה באדנות עם יונים עצלות מכלות שאריות מזון. מבעד לחלון בית הקפה אני כובשת את הכביש הפתוח לצומת אבן גבירול יהודה הלוי, שני משוררים על הכיפאק. לפעמים יונה עירונית חמודה להפליא נחה על ספסל, גם אותה אני כובשת, והיא נכבשת בקלות ברחובות יצוקי בטון מאפיר שאין בלבם שיר".
המילים המרכזיות בשיר זה "אני כובשת", שוב פעם, מתוך ההווייה הפרוזאית, התל-אביבית, חלון בית קפה, רחבת הסינמטק, צומת הכבישים, רחובות יצוקי בטון – מתוך הדבר הזה בא הזינוק הגדול, הכיבוש; בכוח מה היא כובשת? בכוח השירה, ולכן כל כך קל לכבוש את הרחובות יצוקי הבטון המאפיר כי בלבם אין שיר, אבל בלבה של המשוררת יש שיר, והשיר הזה, בכוח השיר הזה היא כובשת את הכל, היא כובשת גם אותנו, הקוראים.
בשיר מאוד שונה, זה שיר שנקרא "משוררים הולכים למכולת", ופה היא מדברת, ואני, כדי לא להאריך אני לא אקרא את כל השיר, היא מדברת שהיא פוחדת לפגוש משוררים מחוץ למגרש הביתי. מהו המגרש הביתי של המשוררים? השירה. אבל המשוררים גם בני אדם והם חיים בתוך הפרוזה, הם נושאים סלים, הולכים לרופא, נוברים בארנק, עושים כל מיני פעולות פרוזאיות והיא אומרת – זה מביך לפגוש אותם בתור למכולת ליד דוכן הירקות, זה לא אנושי, זה לא אנושי להיות משורר – אלה שתי מציאויות שונות, האדם הפרוזאי והשירה, והיכולת של ציפי שחרור בשיריה לקחת את המציאות הפרוזאית ולהפוך אותה לשירה, להמריא אתה.
ואני רוצה לסיים את דבריי על ציפי שחרור המשוררת, הכובשת, בשיר קטן שנקרא "אהבה פואטית": "הנה אני מדופדפת כספר, סוערת במילים, כשיהלום נשלף מבין ירכיי אני מוזה בלי פילטר, עגבותיי חרוזות זו לזו באהבה פואטית, בלילות אני פורצת כספות מילים והופכת ציפור".
זיווה דיברה כבר על הקשר ציפי, ציפי, ציפור. השיר הזה כבוש, הכיבוש בשיר הזה הוא מצד אחד כיבוש שירי אבל מצד שני זה כיבוש אירוטי, כיבוש מיני, ציפי המשוררת היא מופיעה פה גם כאשה, כאשה בשר ודם, והצירוף הזה שמצד אחד של ציפור ומצד שני של אשה חושנית בשר ודם, אני חושב שהצירוף הזה הוא מאפיין גם את אישיותה של ציפי וגם את שירתה.

(תמונתו של פרופ' עוזי שביט צולמה על ידי : מיקי להב)