על הספר "לאונרד כהן שר לה" מאת ציפי שחרור, הקיבוץ המאוחד 2014
קובץ שיריה החדש של ציפי שחרור "לאונרד כהן שר לה" הוא ספר כובש ומפעים באמירה השירית הנועזת והמדממת ובפיגורטיביות המפתיעה. שורות שלמות ננעצות בך ואינן מרפות. הספר חובק את אובדן האם, את דמות האישה בנפתולי קיומה, אהבה מפוכחת, שירים ארספואטיים, שירים אורבניים על תל אביב, ניו יורק, הודו, ארצות הצפון ועוד. ולמרות הרדיוס המתרחב, כל החוטים נשארים מחוברים לנקודה מרכזית אחת, שהיא אני חוֹוֶה ונוכח מאוד.
בשירי ציפי שחרור שר לאונרד כהן לדמות הנשית, שפעם היא ילדה ופעם אישה ואֵם בקשר סימביוטי. הוא משכך הכאבים האולטימטיבי לגוף ולנפש. הוא תאוות החיים, ואם תרצו, מתג האור שהיד נשלחת אליו בחשכה. Dance me to the end of love שר לאונרד כהן לאם שכה אהבה לרקוד ולהתחבר לחיים ומותה הוא חומר הבערה בשירי הפרידה החזקים הפותחים את הספר. פס הקול שלו הוא ערש געגועים שעליו מניחה המשוררת את מיטב מילותיה. "עכשיו כל שנותר: אמי, כוס חלב וכוכבים / שהיא מניחה בכף ידי בדיוק על קו הלב". ובהסתלקותה – "לבד אני רוקדת עכשיו את חייה".
אלה שירי פרידת עולמים המשחזרים אהבה לאין קץ השוברת כל מחיצה ונקייה מקונפליקט כלשהו אותו מצאנו אצל אחרים הכותבים מתוך יחס אמביוולנטי על החוויה הבין-דורית שלהם ובתוך כך על אובדן הורה. ואם לדבר על קונפליקט, נדמה לי שהוא קיים רק כלפי האב בשיר המתייחס להגעה למקום קבורתו.
אין קשה מללכוד במילים מוות ואובדן. ובאין דרך אחרת, המשוררת כמו מבקשת לחבוק את תהליך האובדן ולהחיות זיכרון מן העבר העומד בניגוד מוחלט למצב העכשווי. ברגע מסוים נתפס אצלה מות אמה כמצב הפיך של יישור הדורים: "סייעי לי באבלי, אני מפצירה בך לשוב בפיוס. / תראי איזו יתמות גוהרת פתאום מעלי / כמו חיה אנושה ואכולת פנים".
גבישי שיר צלולים שכותרתם "רסיסי בית" נעים כולם על הציר האחד של "אמי נולדת ממני לחיות", וגלגולה של האם בתינוקת עוּבָּרית המגיחה מתוכה הוא ביטוי להפנמת דמותה של הנפש הקרובה לה ביותר: "שאר המוץ שלא סוער בגורן לופת שנת ינקות, / עד כלות שנותיה בשק שִׁלְיָתִי". והקשר הסימביוטי מועצם כשהאם והבת מתחלפות מדי פעם בתפקידיהן. זה מזכיר את שיריה של רחל חלפי בספרה "תמונה של אמא וילדה", המנציח באומץ ובפתיחות פרידה ממושכת מן האם. מצד אחד מבקשת הבת לחקוק געגוע ולהתכרבל בזיכרון המלטף של הילדות בחיק האימהי, ובד בבד מקנן בה רצון חזק לא פחות להפוך למעין אם מגוננת עבור אמה הסובלת.
במחזור שירי שולמית בספרה של ציפי שחרור האם הצעירה והנמרצת מזרזת את צעדי בתה הקטנה. לקראת סוף חייה היא זו הנשרכת אחריה. וביום-יום "היא שבה ונלפתת בגעגועֵי לידתי", שלא רק פוערים חלל ריק אלא גם מקבלים משנה חיזוק בדימוי האותנטי של קשת ברזל מעוכה על החזה, שתוכו "עוגן חבול". הזיכרון מגורה על ידי החושים: ריחות הכמון והבצק בתנור, טעם הריבה מעשה ידי האם וקולה הצלול בחלום, הנענה בקולה של הבת. במעגל של לידה-מוות-לידה האם כמו נולדת מחדש בשירים הנכתבים עליה.
הספר נע בין גוונים שונים – מאחיזה עיקשת בחיים ובאהבה לתחושת בדידות, געגוע ואזלת יד. "כך החיים", מסכמת המשוררת, "שביל חלב מבעבע מן הפטמות / והדם הניגר מהלשון עד ירכתיים כמו דם נידה". ראוי לציין שעקבות הדם המופיעים הרבה בשיריה הם אחד החיבורים שלה ליונה וולך שכתבה בשירה אֶרוס איך "כל הדברים הטיפו דם". ובמאמר מוסגר אפשר להוסיף שגם תת ההכרה, שנפתחה כמניפה בשירי וולך, נפגשת כאן בתת ההכרה הגברית כאשר "אפילו מילים אינן סכרים עוד".
ספרה של ציפי שחרור נפתח באמירה שירית צלולה ונחרצת: "מוכת ירח באפלת תחתיות אני גוררת מילים / לברוא מהן אישה חדשה מופרדת מעברה, / עשויה חוטי גשם מטוהרים". אבל מאוחר יותר, כשתתמקד בדמות האישה החושנית ש"טיפת דם על לשונה", היא גם תחוש כעלה נידף, נטולת ערגה, ותודֶה כי "מוטב אינאיש" ובלבד לא מועקתו, וכי "מאז שהאפילה דמותך יש לי חג". אין ספק שהמעברים הקיצוניים בין מצבים והלכי רוח הם חלק ממורכבותה של הדמות הנשית בשירי ציפי שחרור.
אחד מקצוות הקשת של האהבה הוא קללת הזמן החלה עליה, שביטויה כאן במרורי הזִקנה בעיקר של הגבר. מהשיר "אלמנת השכן", למשל, עולה יחס מכמיר ולגלגני כאחד כלפי דוד המלך, שירכיה של אבישג כבר "אינן מפשירות את הגוף הכלוא בעלבון הזקנה". ואגב, ההתבוננות במלך הזקן מזכירה התבוננות דומה בשיר אחר "איש זקן ישן על ספסל", שהופיע בספרה עונה שנייה לאהבה.
לאהבה בשירי ציפי שחרור היבט מתעתע והרסני. "היא מגביהה עלי שררה / זדונית / קמוצת יד". ובכל זאת מייעצת המשוררת לאופליה ש"מוטב המים והמוות על פני כתונת משוגעים" ומות אהבתה. אבל כבר נאמר שהזיכרון מהאהבה מאריך ימים יותר מן האהבה. האם יש משהו מנחם בכך שהאהבה המייסרת בנוכחותה ובחסרונה מוצאת לבסוף את ביטויה בְּשיר ובעצם הופכת סינונימית לשירה? המשוררת מודה בכך ש"כל האהבה הייתה שירה שדחסנו / לתוך המיטה…. / הייתה זו שירה עיוורת", זאת מכיוון שבהווה היא כבר "מפוכחת אהבה". השיר עצמו הוא מעשה אהבה אינטנסיבי הנמצא בקצוות של רגשות מוקצנים וסותרים, כשהדוברת רוקחת מחדש מילים, מעניקה להן ישות חיה ודינמית ורותמת אותן לצרכיה. השירים הארספואטיים שלה רוויים פיגורטיביות ארוטית: "כשיהלום נשלף מבין יְרֵכַי / אני מוּזה בלי פילטר / עגבותי חרוזות זו לזו / באהבה פואטית".
גם בספר הנוכחי צילה של מטפורת הציפור בהשתמעויות שונות מוסיף ללוות את המשוררת, ששמה המלא טבוע במהות הציפורית – אם כמשאת נפש ואם כאיום אכזרי. היא כותבת על "בכי הציפורים הכלואות", קוראת ציפורים למרד, חולמת להיות "ציפור פלדה, ציפור אלחלד". עקבות אחד משיריו הידועים של לאונרד כהן "ציפור על תיל" עולים משיר המחאה המצמרר שלה "עורבים": "והיא יונה תמה עירומה, נוצותיה סבוכות בתיל / והעורבים נוחתים / בזה אחר זה לחרוץ גופה / בזכרותם".
בין מגוון ההגדרות של זהותה ודמותה של המשוררת – "ציפור חלוּמה", "שודדת דרכים חרוּפה/נדוּדה, רדוּפת כנפיים", "אישה מאובקת עננים", "ילדה פרועה", "ילדה מורדת", לוקחת נשימות במסע אחר להודו וגם אישה המתמכרת למוזיקת הג'אז הנפלאה של צ'רלי פרקר ולקולה של בילי הולידיי – הזמרת השחורה מהארלם שהלבישה על המוזיקה שלו את קולה המיוחד ועבור ציפי שחרור היא "זיכרון מגרה וזורם".
השיר תיקון החותם את הספר הוא בגדר משאלה שלא תתגשם. ובתור שכזו היא בעצם צעקה אינסופית שכתובתה היא כל מקום בעולם שאליו תגיע. לאונרד כהן שר לה הוא המיטב בכתיבתה הפואטית של ציפי שחרור עד כה. זהו מרקם שירי מרגש, עשיר ביכולת הביטוי שלו, המציב אותה במקום ראוי בשירה הנשית הישראלית בת ימינו.
(תוכן נאומה של יערה בן דוד, באירוע השקת "לאונרד כהן שר לה" בבית היוצר בנמל תל אביב, מאי 2014)
(תמונתה של יערה בן דוד, צולמה על ידי: מיקי להב)