1.

מי שלא ראה את פריחת הדובדבן בחודש אפריל  ברחבי יפן לא ראה יפי פריחה מהי .

ואני שראיתי עולם, חוויתי תרבויות  ומראות, לא הבנתי שיפן היא זאת הסוגרת  לי מעגל של יופי. הנופים, המים הרבים, כוחות הטבע ביופיו ובכליונו, אך בעיקר   האנשים . וחשבתי – אם קראתי את הרוקי מורקי ואת בננה יושימוטו ואת  אקירה יושימורו ואת אייבון מוריס,  רואיתי מסרטיו של  אקירו קוראסווה   ואחרים  וטעמתי אי אילו מאכלים יפניים  וקראתי שירי הייקו  וקראתי מעט מהמיתולוגיה היפנית והתוודעתי לגיבוריה – איזאנאמי  ואיזאנאגי. אז די לי בכך  ואפשר לעבור ליבשת אחרת וללמוד משהו אודותיה – התבדתי. יפן כבשה אותי, את חושיי ואת מחשבותיי ואיני חדלה להרהר בה, במראותיה, בעברה, ובמה שהיא מייצגת  בתוך שלל התרבותיות, אך בעיקר וראשון לכל- היפנים. אנשים נפלאים יפים, אדיבים, מלאי רצון טוב ואהבה לזולת, נימוסים, אסטטיקה, ניקיון  פנימי וחיצוני. תרבות של מציאות  מעצימה,  מפותחת  וטכנולוגית הממריאה אל  העתיד, ומנגד מעין עצירה בזמן – התבוננות בתנועת המים, הפרפר, החתול, הינשוף, ובעיקר בהנץ פריחת הדובדבן, כשדמיון ומציאות מהלכים בה יד ביד, כאילו לא חדלו להיות ילדים  ואת זה אולי אהבתי יותר מכל. ולתחושתי האישית, יפני נותר  תמיד ילד,  וזה ניכר בצורך לגלות ולהמציא הכול מחדש, בהתלהבות מכל המתרחש סביב , בביתו ומחוצה לו, בילדיות מופלאה, במבט, בתנועה המהירה – איטית, ברצינות, במשובה,  בחולין ובמסורת  בנוכחות ובהעדר, ובריק במובן הפילוסופי והרליגיוזי. אך יותר מכל, נכבשתי במה שאולי אצלנו הוא מידה חלשה משהו – בנימוסין, באיפוק ובראיה העתידית של חייהם ביפן ובתוך הגלובליזציה  ההולכת ומתהדקת. זאת יפן שאני קלטתי  והתאהבתי. כמובן שללא מדריכת הטיולים של אדמה, גליה דור , שליוותה אותנו – ג'פניסטית מומחית וידענית, המהלכת במחוזות יפן כבביתה, אין המקום היה מתגלה לי  בכל נבכיו ומרקמיו כפי שחוויתי. היא הצליחה להדביק בי את אהבתה והתלהבותה  למקום ואני חבה לה תודה.

אז מי מכם שמתכוון לבקר ביפן וטרם עשה זאת ,הנה כמה נקודות  ומראות שהלהיבו אותי מתוך שלל עצום של מראות מקומות ונופים (ראו חלקם גם  בצילומים).

2.

האי קיושו , איזור  אומנות הקרמיקה הר  Aso  וצפייה בלוע המעשן   Takachinoa- הקניון   ומקדש שינטו Amino Iwato

הבודהות החצובות בסלע שב-Usuki    ורובע הסמוראים .

ולא שכחתי את  נגאסקי, עיר דרמטית  ובטבורה מוזיאון השלום  שהחמיץ את הלב בזיכרונותיו הקשים.

אני מדלגת ומדלגת כי אין זה  מדריך טיולים ולא ניסיון להרשים אתכם בידיעותיי הראשוניות  וכמי שבקרה לראשונה ביפן, אלא לקטים והתרשמויות קלות.  ומשם לאי הונשו, ולעיר הבירה הראשונה והמיתולוגית  של  יפן- Nara .

ומשם  למקדש העתיק בעולם- Todaiji  .

כמובן שלאורך כל הדרך פריחת הדובדבן מלווה אותי במראות מרגשים, פריחות לבנות ורודות יפהפיות, מעין  אורגיה המונית של פריחות וצבעים המופיעים בכל פינה ברחבי יפן והן הולכות איתי לאורך כל  המסע. מדי פעם מציץ עץ השזיף בפריחתו הוורודה-אדמדמה  ובמוחי  חולפות שורות של גדולי משוררי ההייקו של יפן- וביניהם באשו והוקשי
"כמה מלא  הוד!
בעלה ירוק צעיר-
זוהר  השמש."

ואז קיוטו היפהפייה ואיזור Kyomizu  עיר המקדשים  והדתות , והריצה ממקדש למקדש  בעיר זאת, היא  כעין  מדיטציה  נעה בין  בין יופי ליופי  בין פאר לקדושה בין מציאות לדמיון – תמהיל מרתק. 
כמובן שלא החמצתי  את ריקוד הגיישה בבית התה ואת טקס התה המסורתי, האיטי, המדיטטיבי  במקדש  Kodaiji

בקיוטו יש מקום שכל ישראלי צריך לבקר, בעיקר בשנים האחרונות שלא רבים בעולם מתלהבים מקיומנו במזרח התיכון, "בית שלום" -אנשים נפלאים יוצאי דופן, אוהבי ישראל,  תומכים מתוך אהבה,  צדק והתגלות, הקימו בית  בו מקיימים דרכו קשרי אהבה ותמיכה בישראל. במקום גם בית הארחה קטן לאירוח מטיילים ישראלים וללא תשלום. אהבת אמת -יש כאלה.  למקום גם מקהלת הבית  המנעימה למבקרים שירים עבריים בקולות צלולים ובלבוש יפני מסורתי. הם מקיימים הופעות בכל רחבי העולם וגם בישראל. מרגש  ומדמיע.

להיות ביפן זה גם לנסוע ברכבות, ובעיקר ברכבת המהירה Shinkansen אז עליתי עליה ונסעתי לנגויה ומשם ל-Takayama למוזיאון  מקדשי המיצורי הצבעוניים והמרהיבים, ואחר כך לטפס אל מה שמכונה, האלפים היפניים, אל שמורת  קופי המקק המתוקים הטובלים בתוך מעיינות גופרית בפינוק  הדוניסטי (מי אומר שלא היינו פעם קופים…)

3.

ומשם אל טוקיו, גולת הכותרת של יפן, שבלעדיה הייתה  זאת יפן  אחרת .

טוקיו – עיר הקטבים, עיר  הספרות והקולנוע, האמנות והמסורת, המותגים הבינלאומיים, ההמצאות והחידושים.  ומנגד – המסורתיות, השינטו, הבודהיזם,הנצרות ומיני דתות חדשות הקמות לבקרים.

ושוב אני נעה בין מציאות לדמיון, בין שמיים לארץ, כי זאת יפן.  וגליה דור המדריכה מספרת ומדברת  לתוך האוזנייה  הקבועה באוזני, ויפן שבשבילה הוא בית, לאט לאט הופכת  היא, ובעיקר טוקיו, לביתי השני. ואני מצרה  שלא נולדתי יפנית, ולו על מנת שאבין את האנשים סביבי, את הברכה והשלום ואת הקידה והצחקוק המסתתר מתחת כפות ידיים  זעירות. ומחוות קטנות ומסתוריות.  כמה יופי יש בה  בעיר הזאת,  ובכל ארץ השמש העולה הזאת.

ואז אני מגיעה לרובע שינג'וקו וסמטאות היקיטורי וכמובן גם למוזיאון אדו, המשתווה לדעתי למטרופוליטן  בניו יורק ולבריטיש מיוזיאום בלונדון. ומהמרשימים ביותר גם  מוזיאון hakone   ומוזיאון הקימונו היפהפה Kubota .

ולא הזכרתי את מקדש  Asakusa המככב בשירי הייקו עתיקים. והמפגש עם המקדש  המופיע בשירים, שאני אוהבת לקרא, מסחרר אותי.

זאת יפן שאני חוויתי, ולא סיפרתי הכול ואפילו לא קצהו של  המסע, לא הטעמתי אתכם מהמאכלים היפנים וגם כאלה שאינם מוכרים במחוזותינו. את כל  זה ועוד אני משאירה לכם, לכו לחוות את יפן ואת פריחת הדובדבן, פריחה שהיא סיבה לנסוע ואחר כך כבר יש לכם מלא הטנא סיבות ונסיבות ותירוצים להגיע לארץ השמש העולה.

שלכם ציפי